חיתום בדיעבד 

המנדט הבריטי הותיר חותם עמוק על שופטינו, גם בתחום משפט הביטוח.

השופטים לא לקחו בחשבון את הבדלי המזג בין חברות הביטוח האנגליות לקולגות שלהן בישראל. שופטינו אמצו את ההלכה האנגלית, המאפשרת לחברות הביטוח לבצע מה שקרוי בעגה המקצועית, חיתום בדיעבד, או חיתום בעת הגשת תביעה.

למה הכוונה? בביטוח חיים לדוגמא, במקום לשאת בעלויות של חתמים-רופאים, שיציגו בפני המועמדים לביטוח, בטרם עשיית הביטוח, שאלות ברורות על מצבם הרפואי, העדיפו חברות הביטוח למכור פוליסות תוך צמצום בשאלות ולעתים גם מבלי לשאול דבר. החברות גבו פרמיות משך שנים, לעיתים עשרות שנים, ורק עם מות המבוטח, בדקו, תוך נבירה בתיקו הרפואי, אם היה מתקבל לביטוח.

עם גילוי פגם רפואי כלשהו, והרי אין בנמצא אדם שלא אושפז, או שלא קיבל טיפול כלשהו במהלך חייו, היו חברות הביטוח מסרבות לשלם את סכום הביטוח. בפני המוטבים לא נותר אלא להזדקן בין כותלי בית המשפט בבירור השאלה מדוע המנוח לא ענה על מה שחברת הביטוח לא שאלה. מבוטחים רבים העדיפו להתפשר ולוותר על סכומים נכבדים. חברות הביטוח שלשלו לכיסן רווח עצום.

התנהגות צינית זו, הטרידה את נבחרי הציבור. "לפי הפסיקה האנגלית שאומצה בארץ", כך נאמר בהסבר להצעת חוק הביטוח בשנת 1981, "חייב המבוטח לא רק להשיב על שאלות המבטח, אלא להודיע למבטח, ואף אם לא נשאל, על דבר מהותי, שאם לא כן יפסיד זכותו לתגמולי הביטוח. הלכה זו גררה במקרים רבים להתדיינות מסובכת והכשילה תביעות של מבוטחים תמימים. החוק המוצע סומך על ההנחה, שחברת ביטוח בעלת ניסיון של אלפי עסקאות, יודעת - או צריכה לדעת מה עליה לשאול ומה עשוי להיות חשוב לעניינה".

נאמנה לגישה זו, קבעה הצעת חוק חוזה הביטוח, כי את החיתום חייבת חברת הביטוח לבצע בטרם עשיית הביטוח, בין השאר על ידי הצגת שאלות ברורות בכתב למבוטח.

אולם חברות הביטוח לא ויתרו כל כך מהר על אפשרות החיתום בדיעבד. הן הצליחו לשכנע את יוזמי החוק להוסיף לחוק הביטוח פיסקה, שתאפשר להן לחשוף רמאים: "הסתרה בכוונת מרמה מצד מבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה".

כעת נותרה בפני חברות הביטוח רק משוכה אחת. לשכנע את שופטינו, כי פיסקה זו מטילה על המבוטח חובה להשיב גם על שאלות שלא הוצגו בפניו. אותה חובה המאפשרת לחברות הביטוח לבצע את החיתום בדיעבד. אותה חובה שהצעת חוק הביטוח באה לבטלה.

בפרשת רוטנברג, קיבל בית המשפט העליון את עמדת חברות הביטוח ופתח בפניהן סדק שאיפשר להן לעשות חיתום בדיעבד, אומנם בהגבלות חמורות. בפסק דין נוסף שניתן בפרשת הלמן החמיר בית המשפט העליון עוד יותר את ההגבלות, תוך קביעה שהוכחת הפרת חובת הגילוי לשאלות שלא הוצבו בפני המבוטח כמעט בלתי אפשרית. לקבלת סקירתנו בפרשת רוטנברג לחץ כאן ובפרשת הלמן לחץ כאן.

אבל עדיין הסדק הצר נפתח וחברות הביטוח עושות בו, למרבה הצער, שימוש יומיומי.

כוונת השופטים הייתה טובה. לטהר את החברה מרמאים. אולם הם לא לקחו בחשבון שדווקא הרמאים לא נתפסים. לעומת זאת עשרות אלפי מבוטחים תמימים משלמים את מחיר הרדיפה אחר הרמאים. כמעט בכל תיק מעלה חברת הביטוח את הטענה "למרות שלא שאלתי אותך, מדוע לא גילית לי". מאחר וחברת הביטוח יכולה להצליח בטענה כזו רק כנגד מבוטח רמאי, הרי בכל תיק היא מנסה להדביק למבוטח תווית של רמאי. אם הדבקת תווית הרמאי לא תצלח, היא לכל היותר תשלם את סכום הביטוח במשפט. אבל בינתיים, בדרך, מתוך עשרות אלפי מוטבים, רבים יישברו. הוסף לכך שחברות הביטוח מטיחות את הטענה נגד מוכי האסון בשעתם הקשה, כשאין להם כל דרך להחיות את יקירם על מנת שיעיד במשפט. קופון שמן חותכות חברות הביטוח במצוקה זו של מי שהשליך את יהבו עליהן.

כך קרה גם במקרה של המנוחה נאווה בגס ז"ל שהלכה לעולמה כשהיא בת שלושים ושבע בלבד.

אלא שכאן השכיל השופט איתן אורנשטיין, מבית משפט השלום בראשון לציון, לנקות תבואה ממוץ.

בגס הייתה מבוטחת בחברת הביטוח אריה, במסגרת פוליסה קבוצתית של עובדי משרד הביטחון ובני זוגם.

כמחצית השנה טרם מותה של בגס, החלו העובדים לשלם פרמיה נוספת עבור כיסוי מפני מוות.

אריה לא התנתה את הכיסוי הביטוחי הנוסף במילוי הצהרת בריאות כלשהיא.

לאחר מותה, פנו יורשיה של בגס לאריה וביקשו לקבל את תגמולי הביטוח.

אריה גילתה כי כשנתיים לפני תחילת הביטוח, אובחנה אצל המנוחה מחלת הסרטן, אותה מחלה שהביאה למותה לאחר תחילת הביטוח.

לאור גילוי זה, דחתה אריה את התביעה.

השופט אורנשטיין הבחין מייד כי "יש בהתנהגות אריה חוסר תום לב בולט. אריה בחרה שלא לקבל הצהרת בריאות מהמבוטחים כתנאי לביטוח ולכן אין לה אלא להלין על עצמה כי כך נהגה ובודאי שאינה יכולה להישמע בדיעבד כי המנוחה הסתירה ממנה את מצבה שעה שהיא לא ביקשה לקבל הצהרה על מצבה ולא התנתה זאת בפוליסה ואף לא בהרחבה".

אלא שבית המשפט העליון, כאמור פתח בפני חברות הביטוח סדק להעלות טענה זו והשופטים מחויבים לבדוק אם התמלאו תנאיה.

האם הוכיחה אריה כי אילו ידעה על מחלתה של המנוחה אזי לא הייתה מסכימה לבטחה, מקשה השופט.

אכן, מודה השופט, קיומה של מחלת סרטן מהסוג בו לקתה המנוחה, אינו דבר של מה בכך. ייתכן והיה בו כדי להשפיע על החלטת אריה לבטח את המנוחה. אך לא ניתן להניח כי היה בכך לשלול לחלוטין את הביטוח. על אריה היה להמציא לפחות עדות של רופא - חתם לפיו היא לא הייתה מסכימה לבטח את המנוחה במצבה הרפואי. כזאת לא נעשה.

זאת ועוד, מוסיף השופט, בביטוח קבוצתי, חברת הביטוח מביאה בחשבון, שיש בכמות המבוטחים מספר מספק של אנשים בריאים; כך שבמכלול, קיימת כדאיות כלכלית לבטוח הקבוצתי, גם כאשר חלק מחברי הקבוצה חולים במחלה סופנית. הא ראיה שאריה לא דרשה הצהרת בריאות ממי מחברי הקבוצה כתנאי לכיסוי הביטוחי.

מעבר לכך, אריה הייתה חייבת להוכיח גם כוונת מרמה מצד המנוחה.

אריה הפנתה את השופט לתלושי השכר של הבעל. הנה כי כן, הבעל ידע כי הפוליסה הורחבה לכסות גם מקרי מוות.

גם אם הייתה המנוחה או בעלה מודעים לתוספת הפרמיה, משיב השופט, עדיין אין ליחס להם כוונת מרמה, הדורשת כידוע מודעות לתוצאה. לכל היותר יש לראות בכך רשלנות.

השופט אורנשטיין בודק גם את מכתב הסירוב, בו דחתה אריה את תביעת היורשים. במכתב זה אין מילה וחצי מילה כי המנוחה הפרה את חובת הגילוי.

השופט מזכיר לאריה כי לפי הנחית המפקח על הביטוח, על חברת הביטוח לפרט למבוטח בהזדמנות הראשונה את כל נימוקי הדחייה, שאם לא כן, לא תוכל להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף.

השופט מפנה לשני פסקי דין שסקירותיהם הובאו באתר משרדנו תחת הכותרות מפקח עם שיניים הקובעים כי להנחיות המפקח יש תוקף מחייב. הראשון של השופטת שרה דותן מבית המשפט המחוזי בתל אביב (לקבלתו לחץ כאן) והשני של השופט יצחק כהן מבית המשפט המחוזי בחיפה (לקבלתו לחץ כאן), שדן במפורש בהנחיה הנדונה.

במקרה זה, קובע השופט, לא הייתה מניעה בידי אריה להעלות את הטענה של אי גילוי מצד המנוחה כבר במכתב הסירוב.

לאור כל הנימוקים הללו, חייב השופט איתן אורנשטיין את חברת הביטוח אריה לשלם ליורשיה של המנוחה את מלוא תגמולי הביטוח.

מסמך מספר 454